שלמה ג׳מוס

סלים מוראד ג'אמוס – המוכר למשפחתו כשלמה – פוסע במעברי "מגן אברהם" כפי שעשה בכל שבת מזה עשרים שנה. הגברים מהנהנים לעברו לפני שהם מברכים זה את זה לשלום. בחוץ, ביירות שרויה במלחמה מזה תשע שנים. בפנים, הוא שומר על הקהילה בתפילה. על מה שהוא עושה בין הערביים לשחר, איש אינו מדבר.

כל שם בפנקס הוא משפחה. כל נתיב הוא שאלה של מי שומר על הדרך באותו הלילה. סלים עובר עליהם פעם אחת, ואז שוב. אין שום מרווח לשם הלא נכון בעמודה הלא נכונה.

הוא כותב לאור נר, מנורת השולחן כבויה. הסימנים על הדף הם שלו בלבד — לא ערבית, לא עברית, לא צרפתית. שלוש פעמים הוא מביט לעבר הפתח. שלוש פעמים הוא ממשיך לכתוב.

בלילות מסוימים, משפחות עזבו בשקט. סלים וידא שהן הגיעו לדלת.

הוא כורע על השטיח ומושך אליו את הבנים הגדולים. הבכור נאחז בו זמן רב יותר מהאחרים. מפתח הדלת, מרי מתבוננת בבעלה במבט שיש לה כשהיא כבר לא שואלת מה עיכב אותו.

הווילונות סגורים היטב עוד לפני הדלקת הנר הראשון. החנוכייה ניצבת על השידה, רחוק מהחלון. שמונה להבות בתוך עץ כהה. ידו של סלים נחה על הבד העוטף את השופר. מרי מקשיבה מבעד לדלת לצעדים שאינם באים. הילדים אינם מדברים. בביירות, האור היהודי נשמר נמוך.

המכונית הייתה שם תמיד עכשיו. אף אחד במשפחה לא דיבר עליה מעולם.

הוא צופה בסדאן מבעד לתריסים. כשמרי שואלת, הוא אומר שזה שום דבר. שניהם יוצאים מהחדר מבלי להדליק את האור.

בערבים מסוימים, הגברים שהגיעו לביתו של שלמה לא הגיעו במדים. ויצמן. שרון. מרדכי. ברק. הם הגיעו במעילים אזרחיים, שתו תה סביב שולחנו, ולא השתמשו בשמותיהם בפני הילדים. הוא היה הדלת שבין יהודי ביירות למדינת ישראל. מה שנאמר בחדר ההוא השאיר אנשים בחיים. בספרי ההיסטוריה זה ייקרא לימים "מבצע מאלט".

הדלת נסגרת מאחוריו והבריח ננעל בנקישה. בנו הבכור כבר נמצא במסדרון, לבוש במדי בית הספר. שלמה תולה את המעיל על הקולב. המפתחות נוחתים בקערת העץ — צליל מוכר אחד ביום.

מזלגות בחצי הדרך אל הפה. ידה של מרי נעצרת על הכף. שלמה מניח את המזלג ללא קול. המגפיים שבמסדרון אינם המגפיים של השכנים.

הדפיקה נשמעת שוב, חזקה יותר. שלמה קם וצועד לעבר הדלת מבלי להביט לאחור. בנו הבכור עוקב אחר כל צעד. הוא יזכור את קו כתפיו של אביו במשך ארבעים שנה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבאו לקחת אותו. הם הגיעו ב-1978 — אנשי ביטחון לבנונים, במדים, לאור יום. הוא חזר כעבור שבועות, חבול ורזה יותר. המשפחה אמרה לעצמה שזו הפעם האחרונה.

הם באו שוב באביב 1979. הפעם בלילה. הפעם בבגדים אזרחיים. הוא חזר שוב — שקט יותר בכל פעם. המשפחה אמרה לעצמה, שוב, שזו הפעם האחרונה.

1984 הייתה הפעם השלישית שהדלת נפתחה בפניו. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא נסגרה מאחוריו.

15 באוגוסט, 1984. אחר הצהריים היה רגיל. הוא עבר על שמות היום פעם אחת אחרונה. הוא כבר הושיט יד אל הז'קט שלו כשהטלפון צלצל. הוא לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יגע בניירות האלה.

האנשים נכנסו דרך דלת המשרד, לא מהרחוב. הם ידעו בדיוק מי הוא — חמושים הקשורים לחיזבאללה. הם הוציאו אותו דרך מבואת האבן. מכונית סדאן כהה כבר המתינה ליד המדרכה. דלת המשרד נותרה פתוחה מאחוריו. ואז נותרו רק פתח ריק ומדרכה שוממת מחוץ ל"מגן אברהם".

הם נסעו במשך שעות. סלים ישב ללא ניע. הוא לא נתן להם דבר — אפילו לא פחד.

מרי עונה בצלצול השני. קולו של שלמה על הקו יציב — יציב מדי. במסדרון, בנה הבכור נעמד במקומו. הוא לא צריך לשמוע את המילים כדי לדעת.

החדר קטן. הגברים שבתוכו אינם זזים. סלים מדבר בטון שקול אל תוך השפופרת, כל מילה נשקלת עבור שני קהלים — מרי, והגברים שמאחוריו בפתח הדלת.

הטלפון עדיין חם בידה. האיש מהצד השני מדבר בקרירות: שלחי את הילד הלילה, ושלמה יחזור הביתה. מרי אינה מהססת. היא אומרת לא. היא אומרת זאת שוב, חזק יותר. היא מנתקת את השפופרת בעצמה – לא נותנת לה להחליק. ידה מוצאת את כתף בנה לפני שהקו מתנתק.

הוא אוחז בשפופרת בשתי ידיו. אביו מספר לו דברים שבהם הוא יהפוך במשך כל שארית חייו. השאלה מדוע אביו לא יכול פשוט לחזור הביתה היא שאלה שהוא לא יידע איך לשאול במשך שנים.

הקו נקטע באמצע המשפט. השפופרת, שהוחזרה למקומה, רועשת מדי על התושבת. מרי אוחזת בבנה. איש מהם אינו זז במשך זמן רב.

שלושה ימים לאחר מכן הטלפון מצלצל שוב. הקול קר יותר עכשיו — הסבלנות פקעה. הם נוקבים במקום. הם נוקבים בזמן. מרי מקשיבה ללא ניע. היא אומרת לקול שבעלה לעולם לא יסלח לה אם תעשה זאת — וגם היא לא תסלח לעצמה. הקו דומם לרגע ארוך לפני שהוא מתנתק.

קולו של שלמה נשמע מבעד לרעשים סטטיים והשהיה ארוכה. "הכול בסדר, אני מתגעגע... תזכרי את הלילה האחרון שהיינו ביחד, כמה שמרתי עלייך." הוא לא נפרד לשלום. ידה של מרי נותרת על כתפו של בנה.

הבנים אוכלים. מרי מגישה. הכיסא שבראש השולחן נשאר במקומו. מדי יום היא עורכת חמישה מקומות. מדי יום אחד נשאר ריק.

הבכור חוזר לבית הכנסת לבדו. הוא נשען על העמוד שלידו נהג אביו לעמוד בזמן התפילה — בידיים שלובות, באותה הצורה. החלל ריק. הוא בן תשע. הוא נשאר שם זמן רב.

שלוש שנים. ללא שיחה. הבכור משקיף מהחלונות על אחיו כשהם יוצאים לבית הספר. שערה של מרי אפור ברקות. הרדיו מקריא את שמות הנעדרים בביירות מדי בוקר. שמו של אביו מעולם לא מופיע שם.

מרי מקפלת את חליפת הפחם של שלמה לתוך המזוודה אחרונה. היא לא ראתה אותו כבר חמש שנים. הבנים עומדים ליד הדלת עם התיקים שלהם. הדירה שמאחוריהם היא כבר של מישהו אחר.

הם יצאו עם שחר. מרי צועדת לפני הבנים מבלי להביט לאחור. מאחוריהם, ביירות. לפניהם, ישראל. איך בדיוק הם הגיעו אליה – לא בדף זה יסופר.

ישראל, 1991. הבכור בן ארבע-עשרה. הוא יושב ליד השולחן שהביאו מביירות ומביט אל מדינה שאינה ביירות. מרי מוציאה מהאריזה את תמונתו של שלמה ומניחה אותה על אדן החלון, במקום שבו האור. בנה אינו מפנה את ראשו.

שנים בישראל. מרי עדיין מתקשרת לכל אחד מבניה מדי ערב. הבן האמצעי, שכעת כבר בגר, החל לשאול את השאלות שעליהן היא נמנעה מלענות במשך עשור.

מרי כבר זקנה. כף ידה בתוך כף ידו של בנה קטנה. הוא עומד לפניה במדים. היא אומרת לו, שוב, לחזור הביתה בשלום. הוא אוחז בידה ומניח לה לומר זאת.

בנו עומד מול המצלמות ומבקש מהעולם, שוב, לזכור את אביו. ארבעים שנה חלפו. הוא נושא את הקול הזה מאז שהיה בן תשע. הוא לא כאן כדי לחגוג. הוא כאן כדי להתחנן — לכל מילה, לכל סימן, לכל תשובה. הוא אוחז בתמונת אביו כפי שמארי אחזה פעם בטלפון.

(Wordless. No narration. No caption. Held silence on-camera — a single beat longer than feels comfortable.)

שלמה (סלים) ג'מוס נחטף בביירות ב-15 באוגוסט 1984 — הוא נלקח ממשרדו שליד בית הכנסת "מגן אברהם" בוואדי אבו ג'מיל. הוא מוכר כאחד מהרוגי המלכות. גורלו נותר לא ידוע. מזה למעלה מארבעים שנה, משפחתו מחפשת תשובות. אנחנו עדיין מחכים.